אוסטאופתיה לאוסטאופתים

אבחון על ידי אוסטיאופת לפרק הירך

2011-03-07T01:50:00.000-08:00

לפרק הירך יש מבנה מסויים והוא מתאים לתיפקודו המיוחד, ולכן חשוב מאוד שהאבחון על ידי אוסטיאופת יתיחס למבנהו של הפרק כדי לאבחן בעיות של פרק הירך, הגב, והברך.

לפרק האגן יש שני תפקידים חשובים התפקיד הראשון הוא להיות קשר יציב בין הגוף לרגל. התפקיד השני הוא לדחוף את הגוף קדימה ואחורה, כלומר, להניע את הרגל. בניגוד לכל מפרק אחר בגוף יש לעצם הירך "צוואר" בין ראש פרק הירך לבין מוט פרק הירך. הצוואר מתפקד כמנוף ועוזר להגדיל את טווח התנועה של הרגל באמצאות כמות מופחתת של פאולה שרירית. אולם הוא גם מגביר את הפגיעות של הפרק.

היציבות של מפרק הירך היא תוצאה של מבנים רבים שעוזרים ליצב את המפרק. מבנהו של ראש עצם הירך לדוגמא, מותאם באופן מדויק למרחשת ומוחזק בעזרת רצועה חזקה של סחוס שמעמיקה את שקע המפרקית. בהשוואה לכל מפרק אחר בגוף, שני צידי הפרק מותאמים באופן הכי סימטרי אחד לשני. נוסף על כך, יש רצועות חזקות שמתחברות בין האגן לבין העצם הירך שמחזיקות את תנועת הפרק ומגבילות את תנועתו. בנוסף לתמיכה מיבנית זו, לראש פרק האגן קיימת אספקת עצב מפותחת. העצב האובטורטור (דוקרן) (L2, L3, L4), אשר מספק את קופסית הירך ומשמש להעברת תחושת התמצאות למוח על מיקום הירך. יש עורקים מרובים בפרק הירך, היוצאים משני עורקים ראשיים: עורק ההיקף והעורק לליגאמנטום טריס. מטרת עורקים אלו, היא לספק לכל הפרק את החומרים הדרושים. ברם, למרבה האירוניה הרצועות החזקות המקיפות את צוואר עצם הירך מסכנות את פרק הירך על ידי דחיסת יתר על אספקת הדם. דבר זה יכול לגרום לנמק בראש העצם.

כל אוסטיאופת צריך להיות מודע לרקע הרפואי והאורטופדי של המטופל. באחריותו של האוסטיאופת לשאול את מטופלו על פרטים רפואיים שמתייחסים למחלת פרטס או פריקה מולדת של פרק הירך כדי לעשות אינטגרציה בין מידע זה ולחבר אותה לבעיות הירך ולכאבים של המטופל.

שינויים ניווניים בפרק הירך גורמים לחוסר יציבות בפרק וכתוצאה מכך, השרירים שמקיפים את הפרק מתקבצים בכדי ליצב אותו. השרירים שמתקבצים הם המסובבים החיצוניים, המסובבים הפנימיים והאדוקטורים של פרק הירק. זאות הסיבה שבפרק הירך סובלי ארטריטיס יש עיוות בפרק שהוא קיבוע בכיפוף עם סיבוב חיצוני . המטופל מאבד את יכולתו להושיט את הרגל אחורה, אקסטנציה. במשך ההליכה או עמידה, יש צורך לגוף להשיג את האקסטנציה האבודה בעמצאות פרקים אחרים כלומר הגב התחתון שמגדיל את קשת הלורדוזיס של הגב החתון. אבל יש בזה מחיר, יש עכשיו עומס יתר על הפרק'ם של הגב התחתון שיכול לגרום לכאבי גב. הרשת הנוירולוגית שיש בקופסית הירך גם יכול להקרין כאבים לגב וגם לברך שיש בה סיבים עצביים משותפים. ההתקבצות של שרירי העכוז – גלוטיאס מקסיסוס – גם יכול לגרום לכאבי גב.

אם האוסטיאופת לא מודע לתרומת הפרק הירך לכאבי גב, אם האוסטיאופת לא מתייחס לאספקת הדם לפרק הירך והפתופיזיולוגיה שלו ואם האוסטיאופת לא מבין במבנה של הפרק זה יכול לגרום לטיפול לא ממוקד ולא יעיל. הוא מאוד חשוב שלפני שהאוסטיאופת מתחיל לטפל או בכאבי גב או בכאבי פרק הירך שהוא מבין בעומק את כל הפרטים האילו כדי לבנות למטופל האוסטיאופתי תוכנית אוסטיאופתית מותאמת.

לעוד מידע: http://www.osteopath.co.il/arthritis-heb.php
http://www.osteopath.co.il/index.php

אוסטיאופתיה קרניאלית: חמשת העקרונות של המערכת הקרניאל סקארלית

2010-02-24T00:39:00.000-08:00

השיטה הקריניאלית היא שיטת תרפיה המשתמשים בה רבות בכל העולם. ואני אנסה להסביר את העקרונות החשובים הקשורים לזה. השיטה הקריניאלית פותחה על ידי אוסטיאופת בשם: וויליאם גרנר סאדרלנד, בתחילת המאה ה-20, והוא זה שהטביע את המונח אוסטיאופתיה- קרינאלית.
,אחרי סאדרלנד, המשיכו לפתח מטפלים שונים כמו, אפלדג'ר, את שיטת הטיפול האוסטיאופטית- קרניאלית.
קריניו- סקראל.
השיטה האוסטיאופטית-קרניאלית, מתחילה להיות יותר נפוצה בישראל בכלל ובירושלים בפרט, הודות למודעות יותר גדולה ליתרונות שיטה זו.

האוסטיאופתיה על כלל גישותיה (בין אם מדובר באוסטיאופתיה קרניאלית, אוסטיאופתיה סטרוקטוראלית, אוסטיאופתיה קלאסית, אוסטיאופתיה ויסיראלית או אוסטיאופטיה פונקציונלית) בנויה על אותם עקרונות של אבחון, אשר מבוססים על האנטומיה והפיזיולוגיה של האדם, במטרה למנוע מחלות.
האוסטיאופת מתייחס לגוף האדם כיחידה שלמה, בה הנוזלים בגוף צריכים להיות מאוזנים, על מנת שכל חלקי הגוף יתפקדו ויוכלו להילחם נגד מחלות.

ככול אשר אוסטיאופת מתייחס לגוף האדם כיחידה אחת, הוא לא יכול להימנע מלכלול את הגלגולת ואת כל חלקיה: העצם, הסחוס, הקרומים, אשר ניזונים על ידי כלי הדם והעצבים

טורטיקוליס - פיתול צוואר

2009-09-30T13:23:00.000-07:00

תינוקות ופעוטות הסובלים מטורטיקוליס (פיתול צוואר) הם בעלי תנועה של הפניית הראש לצד אחד וסיבוב הסנטר לצד הנגדי. ישנם מס' גורמים לטורטיקוליס אצל ילדים. חלקם קלים- טורטיקוליס תפקודי וחלקם חמורים יותר- טורטיקוליס מבני. שני המצבים קשורים בדרך כלל לשריר מפנה הראש, שתפקידו לכופף ולסובב את הצוואר.

קיימות תיאוריות שונות לכל אחד מהמצבים האלה. הוצע שטורטיקוליס תפקודי קורה כתוצאה ממנח לא רגיל ברחם, המחליש את שריר מפנה הראש ומתבטא בשינויים כמו שינוי צורת הגולגולת. עקמת מבנית היא שינוי במבנה שריר מפנה הראש, שקורה גם בשל קיצור מולד של השריר או בגלל התעבות והצטלקות של רקמת חיבור אחרי דלקת (פיברוזיס) שקרתה בזמן הלידה.

מתח בשריר מפנה הראש יכול להשפיע על העצמות אליהן הוא מחובר; העורף, הזיז הפטמי, עמוד השדרה הצווארי, עצם הבריח ועצם החזה. כאשר המתח בשריר אינו מטופל, הוא יכול לגרום לאי-סימטריה של הצוואר, של המרפס הקדמי (חלק הגולגולת בו נמצאים העיניים, האף והפה) ושל המרפס האחורי (חלק הגולגולת בו נמצא המוח), כאשר הגוף ממשיך לגדול. בעזרת הידע שיש ל אוסתאופט באנטומיה, הוא יכול להפחית ולשחרר מהמתח בשריר מפנה הראש ומסביבו.

האוסטאופת צריך להתחיל באבחון תנוחת הפעוט וכיצד נוטה להחזיק את הראש, לראות איזה צד הוא מעדיף והיכן בעמוד השדרה הצווארי מתרחש הפיתול. האבחון של האוסטאופת כולל הערכת צורת הגולגולת, כדי לראות האם המתח בשריר מפנה הראש פגע בסימטריה של העצמות. האוסטאופת צריך לשים לב במיוחד לעורף, אליו מחובר השריר מפנה הראש, ובמיוחד לשינויים בצורת העצם והמפרק.

האוסטאופת צריך לבדוק כל הפרעה גופנית, אך במיוחד את עמוד השדרה הגבי העליון, הצלעות העליונות, עצמות השכם, שרירי בית החזה, עצם הבריח ועצם החזה. סאת'רלנד טען שהאוסטאופת צריך לקחת בחשבון את העצב הקרניאלי מס' 11 לבדיקת מחלת עצבים היקפיים אפשרית, הודות למעבר שלו דרך הנקב הצווארי וחיבורו הקרוב לשריר מפנה הראש.

לאחר האבחון, האוסטאופת יוכל להפעיל טכניקות אוסטאופתיות ישירות ובלתי ישירות, כולן טכניקות עדינות וספציפיות. שיטות ישירות כמו הנעה עדינה של מפרקי עמוד השדרה הצווארי וכן טכניקת אינהיביציה תת-עורפית. לחיצות עדינות בעזרת האגודלים וקצות האצבעות יכולות להתבצע על הצלעות העליונות ואיזור בית החזה, ושחרור הצלעות העליונות ושרירי בית החזה. כאשר הפעוט נמצא כשחלקו הקדמי מושען על כתפו של ההורה, האוסטאופת יכול להפעיל לחץ עדין בעזרת כף ידו על החוליות החשופות, ולהביא אותן למצב של מתיחה והפחתת ההגבלה על עמוד השדרה, הצלעות ואגן הירכיים.

באופן לא ישיר, האוסטאופת יכול להפעיל טכניקות עיסוי גולגולתיות על העורף ועל עצמות הרקה, עם תשומת לב מיוחדת לאיכות התנועה של התפר המחבר בין העצם האוקסיפילית לעצם הטמפורלית, שיכולה להיות מוגבלת הודות לחיבור הקרוב שלו עם השריר מפנה הראש. כמו כן, על האוסטאופת להעריך את איכות הקרומים (הממברנות) בבית החזה העליון, במדיאסטינום (חלל החזה המכיל את הלב, אב העורקים, קנה הנשימה) והמעיים, ולבדוק מתח בפנים שמקורו בצוואר וגורם למתחים במקומות מרוחקים.

גישה אוסטאופתית לתסמונת דאון

2009-05-31T13:03:00.000-07:00

אוסתאופתים המטפלים בילדים, עשויים לקבל פניה מהורים הבודקים את יתרונות האוסתאופתיה לילדים בעלי תסמונת דאון. במאמר זה, אנסה להדגיש מספר מקומות רלוונטיים, שסביבם האוסתאופתים יכול לבנות תוכנית טיפול.

תסמונת דאון היא פגם כרומוזומלי, המתבטא במגוון שינויים במבנה הפנים, הראש, העיניים, האוזניים, במספר איברים פנימיים, בשרירים ובמערכת העצבים המרכזית. תיאוריה שהוצעה ע"י Nicholas J.R. Handoll D.O, טוענת שהתהליכים ההתפתחותיים הפגומים, כפי שקורים אצל אנשים בעלי תסמונת דאון, אינם תוצאה שטבועה בפגם הכרומוזומלי, אלא תוצאה של חמצון גרוע של מערכת העצבים המרכזית, סינוסים דחוסים וזיהום נשימתי רגיל, ממנו סובלים ילדים בעלי תסמונת דאון.

לילדים בעלי תסמונת דאון מאפיינים גופניים טיפוסיים, כגון: עורף ופנים שטוחים, הלסת העליונה והתחתונה קטנות לעיתים קרובות, הפה הפתוח והלשון המשתרבבת, יוצרים את הרושם שהלשון ארוכה מהרגיל. חיך גבוה משפיע לעיתים קרובות על אופן הדיבור ולנטייה לפתח זיהומים נשימתיים.

התפתחות הסינוסים נפגמת, במיוחד סינוס המצח, הסינוס האתמואידי, סינוס הלסת העליונה ועצמות הסינוס, אשר נדחסות על חשבון דרכי האוויר ותפקוד קנה הנשימה. בסיס הגולגולת קצר יותר הודות לתת ההתפתחות של עצם היתד (ספנואיד), שהיא מקום חשוב לאוסתאופת בקביעת דיאגנוזה ותוכנית טיפול. יותר מזה, לעיתים קרובות, משטח הלוע העליון צר יותר, מפחית את תכולת דרכי הנשימה ולכן מפחית את כמות ספיגת החמצן.

כעת ברור יותר מדוע ילד בעל תסמונת דאון חשוף יותר לזיהומים בדרכי הנשימה העליונות ובסינוסים. השינויים במבנה הפנים והגולגולת הם כה עמוקים, עד כי הם מוכרחים לגרום לזיהומים בסינוסים ובמערכת הנשימה אצל מרבית הילדים בעלי תסמונת דאון. לכן, האוסתאופת צריך לתת תשומת לב מיוחדת לגולגולת ולבית החזה, על מנת לשפר את ניקוז הדם והלימפה ובכך להפחית את הזיהום בדרכי הנשימה.

ילדים רבים הלוקים בתסמונת דאון, צריכים לעבור ניתוחים בגיל צעיר, מאחר שיש להם בעיות באיברים פנימיים כמו הלב או המעיים, ניתוחים שעלולים לגרום לבעיות משניות הקשורות לצלקות ברקמות. כמו כן, ילדים אלו נוטים להיות היפרטוניים, כך שגם היציבה וצורת הילוכם נפגעים.

הטיפול צריך להתחיל מוקדם ככל האפשר לאחר הלידה, כאשר הרקמות עדיין גמישות ולפני תחילת גדילתן וצריך להיות מותאם לעקומת הגדילה ולשינויים עונתיים.

לסיכום, בהתבסס על התאוריה שהרבה מהפגמים ההתפתחותיים של תסמונת דאון קורים עקב חוסר בחמצן הקורה לאחר הלידה, כתוצאה מחסימת דרכי הנשימה, האוסתאופתים יכולים לשפר את התפתחות דרכי הנשימה ותפקודם, להפחית את הסיכויים לזיהום ולשפר את חמצון מערכת העצבים המרכזית.

הגישה האוסטאופטית למחלת הנשיקה (מונונוקלאוזיס זיהומית)/ קדחת הבלוטות

2009-02-07T08:58:00.000-08:00

מונונוקלאוזיס זיהומית או קדחת הבלוטות, הידועה גם בשמה העממי "מחלת הנשיקה", היא מחלה זיהומית, הנגרמת בעיקר על-ידי

נגיף אפשטיין-באר, הפוגעת בעיקר במתבגרים ובמבוגרים צעירים. המחלה מועברת בדרך-כלל מאדם לאדם, בעיקר על-ידי רוק. תסמיני המחלה הם כאב גרון, הנגרם בשל הגדלת בלוטות הלימפה, חום ועייפות, גורמי מחלה אשר לעיתים רבות מייחסים אותם למחלות אחרות. סימפטומים אלו יכולים להיות מלווים גם בהגדלת הטחול או צהבת.

מטרת הטיפול האוסטאופטי במצב זה, כמו בכל שאר המצבים בהם מטפלת האוסטאופטיה, היא לסייע להחלמת הגוף. לעיתים רבות ההחלמה מהמחלה איטית, וגם כאשר הסימפטומים הראשוניים נעלמו, החולה עלול להמשיך ולסבול מעייפות, כאב, בעיות עיכול, דיכאון ומערכת חיסונית מוחלשת, מה שחושף אותו לזיהומים.

בהתאם לכך ומניסיוני האישי בטיפול בזיהומים ויראליים, הגישה האוסטאופטית תפנה בדרך-כלל למערכות הבאות:
מערכת הלימפה
מערכת הנשימה
מערכת העצבים האוטונומית

האוסטאופט מתחיל, כמו תמיד, בבחינת ההיסטוריה הרפואית, תוך איסוף מירב המידע, ככל שניתן, אודות תמונת הסימפטומים של המטופל. כל מטופל מושפע מהנגיף באופן שונה ולכן חשוב שהאוסטאופט יתאים את הטיפול פרטנית למערכות שנפגעו.

האוסטאופט צריך לברר האם הייתה מעורבות של הכבד או הטחול, ואם כן- במשך כמה זמן הופיעו הסימפטומים. מן הראוי שהאוסטאופט יבדוק מתי המטופל עשה בדיקת דם לאחרונה, על מנת לוודא שאין דלקת בכבד או בטחול, שהמטופל אינו מודע לה.

בבדיקת יציבת המטופל, על האוסטאופט להתמקד באזורים ספציפיים:
כלוב הצלעות הוא חלק מכריע בכל טיפול בו מטפלים בזיהום. בין עצם הבריח והצלע הראשונה, נמצאים הורידים התת-בריחיים, אשר אליהם מתנקזים נוזלי הלימפה. האוסטאופט צריך להבחין בכל מתח הנובע משינוי ביציבה ברקמות החיבור הצוואריות הקדמית והאחורית.

מכניקת עמוד השדרה חשובה, תוך שימת לב לכל שינוי באיברים וברקמות הפנימיים של הגוף, במיוחד אלו שבתוך חלל הבטן ובחלל בית החזה.

מכניקת הנשימה- הסרעפת, הצלעות ושרירי הנשימה המשניים- אשר לכולם חלק בניקוז נוזלי הלימפה.

מבחנים:
בבדיקת הבטן: יש לבחון האם ישנה רגישות בכבד או בטחול.
בדיקה לימפתית: כל בלוטות הלימפה, במיוחד בצוואר ובבית השחי.
יש לחפש סימני אנמיה או הצהבת העור בבסיס הציפורניים, ממברנות מפרישות ריר ובלובן העיניים.

טיפול:
בסיום המבחנים, האוסטאופט יתחיל בטיפול, המותאם פרטנית למטופל. יחד עם זאת, אפרט כאן תדריך, בו אני משלב מספר תחומים בעלי חשיבות באוסטאופתיה.

בדרך-כלל אני מתחיל בטיפול אוסטאופתי כללי, כאשר אני מתחיל ברגליים ועובד כלפי מעלה לכיוון הגולגולת, כאשר אני בודק את כל קשרי הלימפה והאם יש בהם הגבלה כלשהי.

ניקוז מערכת הלימפה:
האזורים הקשורים למערכת הלימפה מפוזרים בכל הגוף. האוסטאופט יכול להתחיל בעבודה עדינה סביב כלוב הצלעות, לחוש את הצומת הצוואר-חזי, עצם הבריח, הצלע הראשונה ומפרקי עצם השכמה עם בית החזה. ניתן להפעיל טכניקות מסל-אנארג'י ועיסוי רקמות רכות על השריר התת-בריחי, שריר החזה הגדול, שרירי הצוואר הצידיים ורקמת החיבור הצווארית. כל אלו מכוונים לשפר את הניקוז הלימפתי בורידים התת-בריחיים הימני והשמאלי, הנמצאים בין הצלע הראשונה ובין עצם הבריח, המנקזים את כל נוזל הלימפה.

לאחר מכן, האוסטאופט יכול להמשיך בטיפול באזור הסרעפת. לא ברור האם למערכת הלימפה ניעות אינהרנטית (היכולת לנוע באופן ספונטני ועצמאי), כך שלסרעפת יש תפקיד מכריע בהזרמת נוזל הלימפה לאורך הגוף. כיווץ והרפיית הסרעפת גורמים לשינוי קבוע בלחץ שבין בית החזה לחלל הבטן. במהלך שאיפה, גדל נפח בית החזה, הסרעפת מתכווצת, נעשית שטוחה והלחץ השלילי בבית החזה גדל. מאחר שנוזלים נעים ממקום שבו הלחץ גבוה למקום שבו הלחץ נמוך יותר, תנועת הנוזלים בגוף היא מהאיברים התחתונים ומחלל הבטן אל בית החזה. כל הגבלה על הסרעפת, תביא לדיכוי תהליך זה ולניקוז לימפתי לקוי.

למעשה, האוסטאופט יכול להשתמש במגוון טכניקות למתיחת הסרעפת, לרבות אינהיביציה מקומית תחת איזור עצם החזה והסחוס הצלעי, בדיקת המפרקים ב- 6 הצלעות התחתונות וכן L1-3, על מנת להשפיע על חיבור הגידים של הסרעפת לעמוד השדרה, או בטכניקה הנקראת "כיפוי", שבה האוסטאופט שם את ידיו סביב משני צידיו הקדמיים של כלוב הצלעות ומבקש מהמטופל לשאוף אויר. הלחץ המופעל על-ידי האוסטאופט על הצלעות, מונע מהן להגדיל את נפח בית החזה ובעקיפין גורם למתיחת הסרעפת.

מאחר שמונונוקלאוזיס גורמת להגדלת קשרי הלימפה (לימפאדנופתיה), על האוסטאופט לעבוד גם סביב הפנים והגרון (ראה רשומה בבלוג בנושא פארינגיטיס- דלקת הלוע).

על מנת לשפר עוד יותר את הניקוז הלימפתי, האוסטאופט יכול להשתמש גם בשיטת משאבות הלימפה של בית החזה או הרגלית.

בהנחה שהאוסטאופט בדק שלא נגרם נזק לכבד ולטחול, עליו לשאוף לכלול עיסוי שלהם במסגרת הטיפול, מאחר שאיברים אלו נפגעים לעיתים רבות במונונוקלאוזיס.

ברצוני להקדיש מס' מילים לגבי הטיפול במערכת העצבים האוטונומית במקרים של זיהומים ויראליים. ד"ר ריימונד פרין בספרו "שיטת פרין", מסביר באריכות כיצד טיפול במערכת העצבים האוטונומית חשוב לטיפול בסינדרום העייפות הכרונית, לגבי חשיבותה והחלמתה. לדבריו, חייבת להיות הרמוניה בין מערכת העצבים האוטונומית לבין הדרישות המונחות על הגוף. אחרת, יכול להיווצר חוסר תפקוד של העורקים או השרירים, מה שיגרום באופן בלתי נמנע לבריאות לקויה. על האוסטאופט לבדוק ולחפש חוסר תפקוד סומאטי של החוליות, במיוחד בעמוד השדרה החזי והעצב התועה, שיכולים להיות מטופלים על-ידי "היי ואלוסיטי ת'רסט" או לפרק את הפרקים.

ניתן לסיים את הטיפול בעיסוי הרקמות הרכות בשרירי הגב התחתון ובשרירים זוקפי הגב למטופל השוכב על צידו, ובכך אנו מסייעים לא רק להזרמת נוזל הלימפה בחזרה ללב, אלא גם לשחרור מגבלות סומאטיות סביב עמוד השדרה.

עצות למטופל:
תזונה: יש להפחית שימוש בתחליפים מלאכותיים, קמח לבן, סוכר, קופאין ואוכל מטוגן. יש להקפיד על אכילה רגועה ולא לישון על בטן מלאה. יש להגדיל את צריכת הפירות והירקות ולשמור על איזון בריא בין חלבונים לפחמימות.
פעילות גופנית: יש להתחיל בהדרגה. הפעילות המועדפת להתחיל בה היא הליכה מתונה ולהגביר את הקצב לאחר ההחלמה.

לסיכום, האוסטאופט צריך להדריך את המטופל כיצד לשוב לבריאות טובה. אין פתרונות מהירים וגם לא גישה אחת יחידה כיצד לעשות זאת. האוסטאופט מטפל ומסייע למערכות הגוף שנפגעו הכי הרבה מהנגיף (במקרה זה אפשטיין-באר). הטיפול צריך להיות עדין ומדויק, כך שהאוסטאופט צריך להתמקד במקומות בהם חיוני להשיב את שיווי המשקל, הן מבחינה פיזיולוגית והן מבחינה אנטומית.

אויר לנשימה- הגישה האוסטאופתית לאסתמה

2009-01-20T22:48:00.001-08:00

לפני התחלת הטיפול באסטמה, חשוב שהאוסטאופת יבין את הפתופיזיולוגיה של המחלה ואת הביו-מכניקה שלה.

אסתמה, שגורמיה יכולים להיות אבק, חרדה, אויר קר ושיער בעלי-חיים, מוגדרת כפעילות יתר כרונית של רקמת הריאות, המתבטאת בתעוקת עץ הסימפונות, שמביאה לקוצר נשימה, ל"צפצופים" ולשיעול. זוהי מחלה המתרחשת בדרך כלל בתקופת הילדות. היא מתבטאת בייצור מוגבר של ריר ,התכווצות הסימפונות ולבצקת. גורמים אלו מובילים להצרת דרכי הנשימה, מה שמקשה על חולה האסתמה לשאוף אויר. החולה מתקשה לנשוף, הריאות ובית החזה מוגדלים באופן תמידי, והאוסטאופת יכול להבחין בחזה חביתי.

חשיפה לאלרגן גורמת לגופו של החולה האסמתי לייצר תאים דלקתיים ותאי פיטום , מאסטוציטים, היוזמים את ייצור הריר והתכווצות הסימפונות. יחד עם זאת, כשהאסתמה הופכת כרונית, הדבר מתבטא בגדילת יתר של רקמת השריר החלק , התעבות והצטלקות של רקמות החיבור והגדלת מספר כלי הדם בקרום הרירי הברונכיאלי.

תצפית-
תצפית האוסטאופת במטופל צריכה להתמקד בעיקר בקשר שבין עמוד השדרה החזי, הצלעות, עצם החזה, עצם הבריח, עצמות השכם, עמוד השדרה הצווארי והסרעפת, אשר לכולם תפקיד בתהליך הנשימה. האוסטאופת ירצה לחוש האם קיימת הפרעה סומאטית בתפקוד כל אחד מאזורים אלו ולראות את התאמתם וגמישותם. עליו לבדוק באיזו מידה כל אחד מאזורים אלו מתאים עצמו בשאיפה ובנשיפה. עד כמה שש הצלעות התחתונות מתאימות עצמן בתהליך ומאפשרות לסרעפת להתכווץ? לעיתים קרובות, השרירים הנשימתיים המשניים היפרטוניים אצל המטופל האסמתי, והאוסטאופת ירצה לבדוק באיזו מידה זה אכן קורה והאם זה מתקיים בצד אחד יותר מאשר בצד השני. על האוסטאופת להתבונן גם בפניו של המטופל, ובקשר שבין הפה, האף, העיניים, המצח, האוזניים והחך ולוודא שאין בהם אסימטריה ודחיסה (קומפרסיה), שיכולים לגרום לחסימה בסינוסים ובדרכי הנשימה.

גורם שכיח לאסתמה בקרב ילדים הוא זרימה חוזרת במערכת העיכול , כך שהאוסטאופת צריך לקחת בחשבון את האזורים החופפים של מערכת הנשימה ומערכת העיכול, או במילים אחרות- הסרעפת, עמוד השדרה המותני העליון, הצלעות התחתונות ועצם החזה.

בדיקה-
בבדיקת המטופל האסמתי, האוסטאופת חייב לשים לב לאזורים הקשורים ישירות לתהליך הנשימה-
עמוד השדרה החזי העליון והצלעות,
העצב הסימפתטי המגיע לריאות (T1-5),
העצב התועה (עצב הגולגולת העשירי), המעצבב את השרירים החלקים של הסימפונות,
המערכת הקדמית של שרירי הצוואר,
הסרעפת בחלק הנמצא משש הצלעות התחתונות, חיבור הגידים של הסרעפת לעמוד השדרה- L1 ו- L2 ועצב הסרעפת המגיע ל- C3,4,5,
שרירי הנשימה המשלימים - השריר מפנה הראש (סטרנוקלידומאסטואיד) , כל אחד מארבעת זוגות שרירי הצוואר, שנמשכים מחוליות אל שתי הצלעות הראשונות והשרירים הבין-צלעיים.

טיפול-
לטיפול האוסטאופתי יש מספר מטרות:
א. לשפר את מנגנון הנשימה.
ב. לאזן את מערכות העצבים הסימפתטית והפאראסימפתטית.
ג. לשפר את ניקוז מערכת הלימפה.

סדר הטיפול יקבע כמובן על ידי האוסטאופת, אך ניתן לומר שלאחר הבדיקה למציאת הפרעה סומאטית בתפקוד, ניתן לטפל בכל הפרעה כזו שהתגלתה במנגנון הנשימה הבסיסי, כלומר בצלעות, עמוד השדרה החזי, הצלעות, עצם החזה והסרעפת, ולאחר מכן לעבור לאזורים ההיקפיים יותר כמו עצם השכם, מנגנוני הנשימה המשניים, כלומר שרירי הצוואר והרצועות.

לאחר מכן, האוסטאופת יכול לעבור לעצב הסימפתטי המגיע לסימפונות- T1-4 וכן לשים יתר תשומת לב לעצב התועה, במיוחד בנקודת היציאה שלו בחיבור שבין העצם בבסיס הגולגולת לאטלס ועצב הסרעפת.

האוסטאופת יכול לסיים את הטיפול בשאיבה לימפטית עדינה חזית או רגלית.

בטיפול בחולה האסמתי, האוסטאופת צריך לפנות ליותר מאשר למערכת הקשרים שבין השלד והשרירים. הגישה צריכה להיות לגורמים מרובים, ואף לסביבתו של המטופל ובדיקת הימצאותה של קרדית אבק הבית.

אויר לנשימה- הגישה האוסטאופטית לאסתמה

2009-01-20T22:48:00.000-08:00

לפני התחלת הטיפול באסטמה, חשוב שהאוסטאופט יבין את הפתופיזיולוגיה של המחלה ואת הביו-מכניקה שלה.

אסתמה, שגורמיה יכולים להיות אבק, חרדה, אויר קר ושיער בעלי-חיים, מוגדרת כפעילות יתר כרונית של רקמת הריאות, המתבטאת בתעוקת עץ הסימפונות, שמביאה לקוצר נשימה, ל"צפצופים" ולשיעול. זוהי מחלה המתרחשת בדרך כלל בתקופת הילדות. היא מתבטאת בייצור מוגבר של ריר (mucous), התכווצות הסימפונות (bronchospasm) ולבצקת (oedema). גורמים אלו מובילים להצרת דרכי הנשימה, מה שמקשה על חולה האסתמה לשאוף אויר.

חשיפה לאלרגן גורמת לגופו של החולה האסמתי לייצר תאים דלקתיים ותאי פיטום (mast cells, מאסטוציטים), היוזמים את ייצור הריר והתכווצות הסימפונות. יחד עם זאת, כשהאסתמה הופכת כרונית, הדבר מתבטא בגדילת יתר של רקמת השריר החלק (hypertrophy), התעבות והצטלקות של רקמות החיבור (fibrosis) והגדלת מספר כלי הדם בקרום הרירי הברונכיאלי.

תצפית-
תצפית האוסטאופט במטופל צריכה להתמקד בעיקר בקשר שבין עמוד השדרה החזי, הצלעות, עצם החזה, עצם הבריח, עצמות השכם, עמוד השדרה הצווארי והסרעפת, אשר לכולם תפקיד בתהליך הנשימה. האוסטאופט ירצה לחוש האם קיימת הפרעה סומאטית בתפקוד כל אחד מאזורים אלו ולראות את התאמתם וגמישותם. עליו לבדוק באיזו מידה כל אחד מאזורים אלו מתאים עצמו בשאיפה ובנשיפה. עד כמה שש הצלעות התחתונות מתאימות עצמן בתהליך ומאפשרות לסרעפת להתכווץ? לעיתים קרובות, השרירים הנשימתיים המשניים היפרטוניים אצל המטופל האסמתי, והאוסטאופט ירצה לבדוק באיזו מידה זה אכן קורה והאם זה מתקיים בצד אחד יותר מאשר בצד השני. על האוסטאופט להתבונן גם בפניו של המטופל, ובקשר שבין הפה, האף, העיניים, המצח, האוזניים והחך ולוודא שאין בהם אסימטריה ודחיסה (קומפרסיה), שיכולים לגרום לחסימה בסינוסים ובדרכי הנשימה.

גורם שכיח לאסתמה בקרב ילדים הוא זרימה חוזרת במערכת העיכול (gastric reflux), כך שהאוסטאופט צריך לקחת בחשבון את האזורים החופפים של מערכת הנשימה ומערכת העיכול, או במילים אחרות- הסרעפת, עמוד השדרה המותני העליון, הצלעות התחתונות ועצם החזה.

בדיקה-
בבדיקת המטופל האסמתי, האוסטאופט חייב לשים לב לאזורים הקשורים ישירות לתהליך הנשימה-
עמוד השדרה החזי העליון והצלעות,
העצב הסימפתטי המגיע לריאות (T1-5),
העצב התועה (עצב הגולגולת העשירי, cranial nerve 10), המעצבב את השרירים החלקים של הסימפונות,
המערכת הקדמית של שרירי הצוואר,
הסרעפת בחלק הנמצא משש הצלעות התחתונות, חיבור הגידים של הסרעפת לעמוד השדרה- L1 ו- L2 ועצב הסרעפת (phrenic nerve) המגיע ל- C3,4,5,
שרירי הנשימה המשלימים (accessory muscles of respiration)- השריר מפנה הראש (SCM, sternocleidomastoid), כל אחד מארבעת זוגות שרירי הצוואר, שנמשכים מחוליות אל שתי הצלעות הראשונות (scalene muscles) והשרירים הבין-צלעיים.

טיפול-
לטיפול האוסטאופטי יש מספר מטרות:
א. לשפר את מנגנון הנשימה.
ב. לאזן את מערכות העצבים הסימפתטית והפאראסימפתטית.
ג. לשפר את ניקוז מערכת הלימפה.

סדר הטיפול יקבע כמובן על ידי האוסטאופט, אך ניתן לומר שלאחר הבדיקה למציאת הפרעה סומאטית בתפקוד, ניתן לטפל בכל הפרעה כזו שהתגלתה במנגנון הנשימה הבסיסי, כלומר בצלעות, עמוד השדרה החזי, הצלעות, עצם החזה והסרעפת, ולאחר מכן לעבור לאזורים ההיקפיים יותר כמו עצם השכם, מנגנוני הנשימה המשניים, כלומר שרירי הצוואר והרצועות.

לאחר מכן, האוסטאופט יכול לעבור לעצב הסימפתטי המגיע לסימפונות- T1-4 וכן לשים יתר תשומת לב לעצב התועה, במיוחד בנקודת היציאה שלו בחיבור שבין העצם בבסיס הגולגולת לאטלס (occipito-atlantal joint) ועצב הסרעפת.

האוסטאופט יכול לסיים את הטיפול בשאיבה לימפטית עדינה חזית או רגלית.

בטיפול בחולה האסמתי, האוסטאופט צריך לפנות ליותר מאשר למערכת הקשרים שבין השלד והשרירים. הגישה צריכה להיות לגורמים מרובים, ואף לסביבתו של המטופל ובדיקת הימצאותה של קרדית אבק הבית.

רדיקולופטיה, כאב רדיקולארי וחשיבותם לאוסטאופט

2009-01-15T16:28:00.000-08:00

יש הבדל קטן בין רדיקולופטיה לבין כאב רדיקולארי, אך הבנת הפתופיזיולוגיה של שניהם, יכולה לסייע לאוסטאופט לקבוע דיאגנוזה, פרוגנוזה והתאמת הטיפול.

רדיקולופטיה היא מילה המתארת את המצב העצבי , כאשר לעצב או לסיב עצבי (אקסון) של שורש העצב יש חסימה בהולכה. אם סיב עצבי תחושתי - אקסון סנסורי, חסום, הדבר יבוא לידי ביטוי בירידה בתחושה. אם אקסון המתחבר לשריר - אקסון מוטורי, חסום, הדבר יבוא לידי ביטוי בחולשה של השרירים. חסימה באקסון מתרחשת בדרך כלל כתוצאה מדחיסה (קומפרסיה) או מאיסכמיה -פגיעה באספקת הדם, באקסון הפגוע. המקרים הנפוצים ביותר של רדיקולופטיה הם פריקה אנכית ורטיקאלית של החוליה ובלט בדיסק.

האוסטאופת חייב להבין שרדיקולופטיה היא מצב של הפסד נוירולוגי והיא אינה גורמת כאב, לא בגב ולא בגפיים.

אם המטופל מתלונן בפני האוסטאופת על כאב כמו גם על רדיקולופטיה (הפסד נוירולוגי), על האוסטאופת להיות מודע לכך שהמכניזם של הרדיקולופטיה (הפסד נוירולוגי) לא חייב בהכרח להיות זהה למכניזם של הכאב.

מצד שני, כאב רדיקולארי הוא כאב שנוצר כתוצאה מגירוי עצב עמוד השדרה או שורש העצב.

לפיכך, נשוב ונסכם-

רדיקולופטיה - מצב נוירולוגי (חולשת השרירים או ירידה בתחושה), הנגרם כתוצאה מהולכה חסומה באקסון.

כאב רדיקולארי - כאב הנגרם כתוצאה מגירוי עצבי.

כאב רדיקולארי יכול להופיע עם רדיקולופטיה, ויכול שלא.

הכאב הרדיקולארי עז וחד באופיו והוא מוקרן במורד הגפיים במרחק שאינו עולה על 2 אינץ'. חיוני שהאוסטאופת ידע להבחין בין כאב מסוג זה, לבין כאב סומאטי, שהוא רצוף וממושך יותר מטיבו, לא ניתן למקמו בצורה מדויקת וכואב.

דוגמא טובה לכאב רדיקולארי היא כאבי גב תחתון, הנגרמים ע"י גירוי העצב הסכיאטי או אחד משורשיו. יחד עם זאת, במונח " sciatica" יש להשתמש רק לתיאור מקרה שבו הכאב הוא עז וחד, והוא מוקרן במורד הגפיים במרחק שאינו עולה על 2 אינץ'. האוסטאופט חייב להבחין בין כאב מסוג זה, לבין כאב סומאטי, אשר כפי שהוזכר כבר, הוא רחב יותר, כואב יותר ולא ניתן למקמו בצורה מדויקת.

הגורם השכיח לכאב רדיקולארי הוא פריצת דיסק. הפתופיזיולוגיה של הכאב הרדיקולארי, הנגרם ע"י פריצת דיסק עדיין אינה ברורה.

האוסטאופת צריך להשתמש במידע שנכתב לעיל, על מנת לערוך דיאגנוזה ותוכנית טיפול. האוסטאופת צריך להיות ישיר בשאלותיו ובבדיקת המטופל, על מנת להבחין בין מצב של הפסד נוירולוגי או כאב. ברגע שהאוסטאופת הבחין בין השניים, עליו להמשיך ולבחון את הפרמטרים ואת סוג הכאב, על מנת להבחין בין כאב רדיקולארי לבין כאב סומאטי. באופן זה, הדיאגנוזה תטה יותר כלפי דחיסה (קומפרסיה), שנגרמה ע"י צורה מסוימת של היצרות הנקבים דרכם עוברים שורשי העצבים מחוץ לעמוד השדרה (במקרה של רדיקולופטיה), כמו פריקה אנכית (ורטיקאלית) של החוליה, בלט בדיסק וכו', או כלפי פריצת דיסק -כאב רדיקולארי.

תסמונת התעלה הקרפלית - שורש כף היד

2009-01-15T08:09:00.000-08:00

תסמונת התעלה הקרפלית מתבטאת בתחושה של הרדמות כף היד, עם או בלי כאב בידיים ובזרועות. התופעה שכיחה יותר בנשים לאחר לידה, כאשר שינויים הורמונליים יכולים לגרום להאטת זרימת נוזלים בזרועות.

בדיקה אוסטאופטית של המטופל:
במהלך בחינת היסטוריית המקרה, האוסטאופט צריך לנסות ולברר את הגורמים שתרמו להיווצרות הבעיה. יציבה לא נכונה בעבודה או הנקת התינוק תוך כדי ביצוע פעילות אחרת, הם דברים שעלולים להגביר לחץ על פרק כף היד, המרפקים, הכתפיים והצלעות, וכולם מפחיתים ופוגעים ביכולתו של הגוף להוביל את הנוזלים מהזרועות בחזרה ללב. חשוב לברר לגבי התפקוד האנדוקריני של המטופל, במיוחד של בלוטת התריס (תירואיד), משום שידועים מקרים רבים של תת-פעילות של בלוטת התריס (hypothyroidism), שגרמו לתסמונת.

האוסטאופט יצפה במטופל העומד, תוך שימת לב לעיקומים בעמוד השידרה, הצוואר והכתפיים ויחפש את המקומות בהם נוצרו דחיסה (קומפרסיה) או מתח. תנועות אקטיביות יכללו תנועות של הצוואר, הכתפיים, המרפקים ופרקי כף היד, על מנת לחפש את המקומות בהם נוצר המתח ותנועתם מוגבלת.

יש לחפש זפק .

בדיקה מלאה תכלול בחינה נוירולוגית (רפלקסים, כוח ותחושה) כמו גם בדיקת דופקים.

האוסטאופט ימשש בזהירות את הצלעות , עצמות הבריח, עצמות השכם, עמוד השדרה הצווארי, הכתפיים, המרפקים, פרקי כף היד והאצבעות, בחפשו אחר מקומות בהם נוצר לחץ.

טיפול אוסטאופטי: אני מעדיף לעבוד באופן דיסטאלי, להתחיל מהצוואר, עצמות השכם והכתפיים, לשחרר מתח ברקמות הרכות סביב לעמוד השדרה הצווארי, הצלעות, עצמות הבריח והכתפיים. זה חשוב במיוחד, לא רק כדי לשחרר מתח המוקרן מהזרועות סביב לצוואר, אלא גם כדי לאפשר ניקוז לתוך צינורות בית החזה. האוסטאופט משחרר מתח באופן דיסטאלי באיזור הכאב, על מנת לפנות מקום לניקוז הנוזלים.

דרך עצמות השכם, האוסטאופט בוחן ומטפל ברקמות הרכות של הזרוע, המרפק והאמה. כשהאוסטאופט מטפל בפרק כף היד, מטרתו לשחרר את הגבלת הרקמות הרכות סביב עצמות שורש כף היד, עצמות האצבעות וגידי כף היד. האוסטאופט צריך להיות עדין אך מדויק באיזור זה, וכרגיל- לידיעת האנטומיה, במיוחד של העצבים ועצמות שורש כף היד, יש ערך מוסף גבוה.

לבסוף, האוסטאופט יכול להפעיל מגע קל בכיוון הלאה מפרק כף היד, על מנת לעודד החזרת הזרימה ללב.
אם יש צורך, ניתן לשלב עבודה עדינה על הצוואר, שרירי הצוואר הצידיים, הושט ועצם הלשון, לשיפור תפקוד בלוטת התריס.

יש לתת למטופל/ת יעוץ בנושא יציבת הגוף בזמן הנקה, הימנעות מכיפוף פרק כף היד למשכי זמן ארוכים, והפחתת לחץ ממשטחי עבודה. יש לעודד את המטופל לעבור בדיקת דם, אם ישנם סימנים לתת-פעילות של בלוטת התריס .

פארינגיטיס (דלקת הלוע)- גישה אוסטאופטית

2009-01-14T02:09:00.000-08:00

בתקופה זו של השנה, לרבים מאיתנו יש מטופלים שמגיעים עם הצטננות. למרות שהם מגיעים אלינו מסיבות אחרות, ברשותו של המטופל, לאוסטאופט יש הזדמנות לטפל בכמה מהמצבים הפחות מוכרים לאוסטאופטיה.

בחלקו האחורי של הגרון נמצאת טבעת של רקמה לימפואידית- הפארינקס, האדנואידים ("פוליפים") והשקדים, אשר מתפקדים כקו ההגנה הראשון נגד דלקות בפה ובגרון. הוירוס העיקרי שגורם לצינון השכיח הוא הרינווירוס

בעת בדיקת מטופל מצונן, האוסטאופט יכול לגלות ששרירי הלוע האחוריים מודלקים, עצם הלשון מוגבלת בתנועתה בצד אחד, בלוטות הלימפה הצוואריות מוגדלות, יש הגבלה בתנועתיות החוליות הצוואריות והיפרטוניות של החיבור לשריר זוקף הצוואר

מטרת הטיפול האוסטאופטי כפול
א. לשפר את ניקוז הנוזלים מהאיזור הבעייתי ואליו.
ב. להמריץ את המערכת החיסונית.

בנוסף לטיפול האוסטאופטי הכללי, האוסטאופט צריך להתמקד במספר איזורים רלוונטיים. הצוואר והצלע הראשונה, שביניהם נמצאים צינורות בית החזה הימני והשמאלי , צריכים לנוע בחופשיות, כך שאין חסימה בניקוז מהצוואר ומהראש. כך גם לגבי הצינורות המוציאים של בית החזה . גם לסרעפת יש חשיבות בויסות הלחץ בתוך בית החזה והדינמיקה של הנוזלים. יתרה על כן, האוסטאופט צריך לוודא ששריר הסטרנוקלידומסטאויד רפוי ואינו מונע ניקוז נוזלים מהצוואר, בין אם ע"י קיבוץ שרירים בצוואר או ע"י צביטת צינורות בית החזה בין עצם הבריח לצלע הראשונה

להמרצת המערכת החיסונית, האוסטאופט יכול להשתמש בשיטות המשאבות הלימפה, הטחולי או החזי להגברת זרימת נוזל הלימפה

פעולה על רקמה רכה בסטרנוקלידומסטויד ביחד עם טכניקת התנגדות השריר על השריר הפארנגיאלי, יכולה להתבצע באופן הבא:
האוסטאופט עומד לצד המטופל ששוכב פרקדן, לופת את עצם הלשון בין שתי אצבעותיו (כדאי להסביר למטופל את הפרוצדורה מבעוד מועד). האוסטאופט מרים את עצם הלשון באופן לטראלי ומבקש מהמטופל לבצע פעולת בליעה. כתוצאה מכך, האוסטאופט ירגיש מתח קל שנוצר סביב עצם הלשון, מה שיביא למתיחה אפקטיבית של מערכת השרירים ההיקפית.
אפשר לבצע אינהיביציה קלה על השרירים התת-עורפיים (sub-occipital) ולשריר זוקף הצוואר (cervical-erector-spinae).
האוסטאופט יכול לסיים את הטיפול באמצעות מגע קל סביב האוזניים, העיניים, האף והצוואר.

הסדר בהן משתמשים בטכניקות אלו נתון לדיון, אך יש הגיון מסוים אם מתחילים באזורים הפריפריאליים, על מנת ליצור מקומות אגירה, שאליהם יוכלו הנוזלים להתנקז.

רצוי שהאוסטאופט ימליץ למטופל לנוח, להימנע מאוכל מורכב ושאינו טבעי, ולהיצמד בעיקר לירקות מאודים במהלך 24 השעות מאז הטיפול.

לסיכום, האוסטאופט המשתמש בידיו המיומנות ובידע שלו בתחומי האנטומיה והפיזיולוגיה, יוצר סביבה אופטימלית לגוף למאבקו בוירוס, מביא הקלה בסימפטומים, מפחית כאבים ואולי אף מחיש את ההחלמה

קוליק - קדדת

2008-11-11T00:25:00.001-08:00

קוליק היא הפרעה שחיכה בתינוקות. הוא מוגדר כתבנית מצוקה או בכי שממשיך ליותר משלוש שעות ליותר משלושה ימים בשבועה במשך לפחות שלושה שבועות בתינוק שהוא אחרת ברי.

רוב התינוקות יגמלו מקוליק אחרי ארבעה חודשים. אבל התינוקות שלא משתחררים מקוליק אחרי ארבעה חודשים מגיעים למרפאת אוסטאופטיה. בין חמש עשרה לארבעים אחוז מתינוקות סובלות מקוליק – נתון מבולבלת כי הוא כל כך רחב אבל ארבעים אחוז הם המקרים קלים, חמש עשרה אחוז הם המקרים הקשים.

בכי, חוסר מנוחה, כאבים ופליטת גזים מאפיינת קוליק. בתינוקות, המערכת העיכול לא מפותחת וחסר בשלות ואוכל עובר בקצב מאוד איטי בהשוואה למבוגר. זה יכול לגרום להצטברות של מעיי גז ואנטיגני שגורמים לאי נוחות ולפעמים דלקת.

אחרי שהאוסטאופט מסיים את לרשום את הרקע רפואי האוסטאופט ממשיך לבצע את בדיקה האוסטאופטית. האוסטאופט בודק את התינוק לברר אם יש מתח ברקמות הרקות. יש תיאוריה אוסטאופטית שאומרת שלידה מסובכת יכולה לגרום לקוליק בתינוקות. תיאוריה אוסטאופטית אומרת שלחץ בגלגלות כתוצאה מהמעבר לתוך תעלת הלידה יכול לגרום לדחיסות של העצמות של הראש, במיוחד תעלת העצב התת-לשון וחור היוגולרי – כולם יושבים באזור החיבור גלגלות-צוואר. המערכת הנוירולוגית וקורמי המוח מאוד רגישים למתח. חשוב לאוסטאופט לזכור את העובדה המעניינת תופעת הקוליק מתחילה ברוב מקרים בין שבועת השני לרבעי, בדיוק בזמן שהתינוק מתחיל להרים את הראש ולהפעיל את שרירי הגלגלות-צוואר. אוסטאופטים מאמינים שהפרעת העצב-התועה, שיוצאת בין החיבור גלגלות-צוואר ונכנס למעיי, יכולה להוסיף לבעיית קוליק.

כמו בכל טיפול האוסטאופטי, האוסטאופט לא מטפל רק במקום של הבעיה אלא האוסטאופט מטפל גם במקומות רחוקים שיש להם קשר מכני. האוסטאופט בודק כל הגוף, האוסטאופט חייב להרגיש כל רקמות רקות כדי לאבחן עם עין אוסטאופטית מה הבעיה. המקומות שהאוסטאופט צריך לאבחן הם המעי, הצלעות והקשר שלהם לסרעפת, העמוד השדרה והעצבים שקשורים למעי. האוסטאופט גם צריך לבדוק את התינוק כדי לברר עם התינוק גם סובל מצרבת ואם זה גם משפיעה על האי-נוחות של הילד.

קשחת החוליה/ספונדילוזה - מחלה או תגובה פיסיולוגית תכליתית

2008-11-10T08:01:00.000-08:00

שינויים מבניים בעמוד השדרה נחשבים פעמים רבות כמאפיינים קשורים למחלה. למשל: שינויים בדיסק בין-חוליתי נקראים קשחת החוליה (ספונדילוזה). שינויים בפרקי הפסאט מוגדרים כאוסטיאוארתריטיס.

כשאוסטאופט בודק צילום רנטגן של צוואר שיש בו קשחת החוליה, הוא יבחין בזיז גרמי (אוסטאופיט) מסביב להיקף החוליות בצומת של הדיסק והחוליה. יתכן שהאוסתאופט יפרש שינויים אלה כחלק ממחלה התוקפת את הגוף. אך בבחינה מדוקדקת, האוסטאופט יבין שלמעשה, זוהי תגובה טבעית של הגוף ללחץ מכני, המופעל על עמוד השדרה במהלך הזמן. במילים אחרות, זהו תהליך אקטיבי המתרחש בגוף, שמטרתו לפצות על שינויים פיזיולוגיים הקורים עם הגיל.

אצל אנשים צעירים הדיסק בין-חוליתי גמיש מאוד ומתאים עצמו בהתאם ללחץ המופעל על עמוד השדרה. זאת, הודות לתכולת מים גבוהה בו. עם העליה בגיל, הדיסק מאבד מים, גמישותו יורדת, עד שלבסוף הוא מתייבש. כתוצאה מכך, טבעתו של הדיסק, האננולס, נושאת את רוב המשקל.

בסופו של דבר, במקרים של משקל יתר בטבעת, מתחילה להתפתח התגרמות ויכולה להופיע בהיקף החוליה כולה. אפשר לייחס התגרמות זו למאמץ שהגוף עושה להרחיב את שטח הפנים של החוליות, על מנת לפזר את העומס על פניו ולשאת את יתר המשקל וחוסר הגמישות.

יש לזכור כי ספונדילוזה ואוסטיאוארתריטיס לא בהכרח קשורים/גורמים לכאב. למעשה, ספונדילוזה שכיחה אצל אנשים שיש להם סימפטומים, כמו אצל אנשים שאין להם סימפטומים. מצד שני, מטופלים המתלוננים על כאב, יכולים שלא להיות חולים בספונדילוזה.

לפיכך, עלינו להסיק שצריכים להיות גורמים אחרים לכאב במטופלים בעלי ספונדילוזה ואוסטיאוארתריטיס, שאינם בהכרח קשורים לשינויים הגרמיים. עובדה זו מהווה חלק ניכר מתפקיד האוסתאופט. אוסתאופטיה צריכה לסייע לגוף להתאים עצמו לשינויים. לעיתים קרובות נשאל האוסתאופט האם הוא מטפל באוסטיאוארתריטיס (arthritis). ובכן, האוסתאופט מטפל בכל גופו של המטופל, כך שהוא מסייע לו לפצות על כל שינוי שיכול להטיל עומס על הרקמות הרכות.

היריון וכאבי גב תחתון - הגישה האוסטאופטית

2008-11-09T07:37:00.000-08:00

במשך ההיריון, להתפתחות העובר ולעלייתו במשקל יש השפעה רבה על השינויים בגופה של האימא. המקומות שצריכים להתאם עצמם לשינויים במידה הרבה ביותר הם עמוד השדרה והאגן. רצועת הרחמי-צולב, המחברת בין הרחם לבין הסקרום, פעילה מאוד במשך ההיריון כדי לייצב את הרחם, והרצועות הופכות להיות מתוחות. בגלל הקשר בין העצם הצולב לבין העצם העוקץ לבין האגן, עליהם להתמודד עם עליית המשקל של הרחם.
יש מצבים בהם גבה של האישה לא יכול להשתנות בהתאם למגבלות המכניות ורצועת הרחמי-צולב הופכת להיות דלוקה. הדרך שבה האוסטאופט יברר האם רצועת הרחמי-צולב היא שגורמת לאימא כאבי גב היא להעמיד את האימא ולהרים בעדינות את רחמה. אם האימה מתארת הקלה בכאב ובתנועה, האוסטאופט יכול להניח שהכאבים נובעים מרצועות הרחמי-צולב.

המשקל עולה במיוחד בחלק הגוף הקדמי במשך ההיריון, וכן האגן הופך קדמי והגב התחתון נמשך לאקסטנציה. במקרים האידיאלים, כל חוליות הגב התחתון "סופגות" את האקסטנציה. אך יש מקרים בהם הגב התחתון לא מפצה על שינויים אלו, ורוב האקסטנציה עוברת ל L5/S1 ואז פרקי הפסאט נושאים את רוב משקלו של הגוף, תפקיד שאינם בנויים לו. בסופו של דבר, פרקים אלו יופרעו (?? למה הכוונה יופרעו??) והתוצאות יהיו דלקת והתקבצות שרירים בגב התחתון וכמובן כאבים. תפקיד האוסטאופט הוא לעזור לגב התחתון להתאים את עצמו ליתר המשקל. עליו להתייחס גם לרצועת האיליולומברי שגם תהיה במתח, כתוצאה משינויים בתנוחת העצם הצולב.
פריצת דיסק היא תופעה שכיחה נוספת במהלך ההיריון ונגרמת כתוצאה מהמנוף החזק שמתפתח בין הבטן לגב. בנוסף לשינויים בגופה של האימא, במהלך ההריון, פריצת דיסק אינה רצויה, במיוחד על רקע יתר המשקל עימו האימא צריכה להתמודד. האוסטאופט יכול לסייע באופן משמעותי לאימא לשאת את השינויים המתרחשים בגב, בבטן ובאגן, ע"י שיטות המסייעות לגוף להסתגל לשינויים הפיזיים ולהפחתת הכאבים. עיסוי של רקמות רכות לשרירי עמוד השדרה– צומת הדורסו-למברי, צומת הסרביקו-דורסלי וכמובן צומת הלמבו-סקרלי. עם זאת הרבה עיסוי לשרירי הגב, ישבן, כתפיים וצוואר.

דלקת גת - סינוסיטיס

2008-06-18T01:34:00.001-07:00

בגולגולת יש ארבעה סינוסים – סינוס הלסת עליון האתמואיד, עצם המצח והספנואידי. סינוסים הם חללים מלאים באוויר ויש להם מספר תפקידים. ראשית, הסינוסים מוסיפים לחות לאוויר שנכנס לאף לפני שהוא נכנס לריאות לחילוף גזי. לסינוסים יש גם תפקוד חיסוני/אימונולוגי – הם מכוסים ברקמה לימפואידית המייצרת כמות גדולה של ריר, המסנן את האויר ולוכד את הבקטריות וחומר לא רצוי אחר הנכנס לאף. הסינוסים המכוסים בריסים, מוציאים את החומר הלא רצוי בכיוון הלוע העליון, שם הוא נבלע, או בכיוון חלל האף, שם הוא ננשוף החוצה.

סינוסיטיס היא דלקת הקרום הרירי המכסה את חללי הסינוסים, ובמקרים של חוסר ניקוז הריר, מתפתח סיכון לזיהום. לכן, כדי להפחית את הסיכון לסינוסיטיס, האוסטאופת צריך לשפר את ניקוז הסינוסים.

הגישה האוסטאופתית פונה לבעיה מבחינה מכנית. אוסטאופתים מתעניינים בקשרים האנטומיים שבין עצמות הסינוסים והרקמות הרכות הקשורות אליהם. האוסטאופת צריך להתחיל בצפייה במבנה הפנים ולבדוק את צפיפות האף, האוזניים, הלחיים והפה. דבר זה אמור להיות גלוי יותר לעין בתינוקות שעברו לחץ בפנים במשך הלידה, אך אפשר לראות זאת גם במבוגרים. על האוסטאופת להתייחס גם לקשרים שבין הגולגולת לבין הצוואר, עמוד השדרה והכתפיים, היכן שלחץ ודחיסה יכולים להביא לחוסר ניקוז של הסינוסים.

בנוסף לטיפול מקומי באזור הסינוסים, האוסטאופט צריך להתייחס גם למערכת העצבים האוטונומית (מערכת עצבים פאראסימפתית וסימפתית) ושליטתה על תפקודם של הסינוסים. מערכת העצבים האוטונומית מווסתת את פעילות הקרום הרירי שמכסה את חללי הסינוסים. מערכת העצבים האוטונומית מקורה בC8 - T1 ועובר דרך החרצב (גנגליון) העליון( טריגופלאטיין/טריגו-חכי) שיושב בגומץ הטריגופלאטיין ובמקרים של התנגשות העצם החכי הוא משפיע על תפקודו של המערכת העצבים האוטונומית ועל קרום הרירי של חללי הסינוסים.

למערכת העצבים הפאראסימפתית תפקיד בהפרשת הריר וואזודילציה (התרחבות כלי-דם) על הקרום הרירי בסינוסים. מערכת העצבים הפאראסימפתית עוברת דרך העצב הפנים עד שהיא מגיעה לגומץ הטריגופלאטיין.

העצמות של סינוסים, זאת אומרת הלסת עליונה, האתמואיד, עצם המצח והספנואידי כמובן מקומות חשובים לאוסטאופט הקרניאל סקרל למשש. עם זאת האוסטאופת הקרניאלי צריך להתייחס לקצב הקרניאל דרך העצם העורף.

האוסטאופט זקוק בממוצע ל- 5-7 טיפולים, על מנת להשפיע על תפקוד הקרום הרירי. בנוסף,עליו לקחת בחשבון את האפשרות שגורם הבעיה קשור לתזונה או לחשיפה לגורמים סביבתיים המעודדים גירוי. ברגע שכל הגורמים מטופלים, הגוף יכול בד"כ להתאושש ולהחלים.

סינדרום פיריפורמיס Piriformis Syndrome

2008-06-04T02:18:00.000-07:00

בחודשים האחרונים טיפלתי בשני אנשים שהיו מאובחנים בפריצת דיסק ושהיו אמורים לקבל ניתוח ובמציות הם סבלו מסינדרום פיריפורמיס. הדרך לאבחן סינדרום פיריפורמיס היא להשתמש בעיקרון חשוב באוסטאופתיה והוא – להשתמש באוזנים – לשמוע למה יש המטופל להגיד.

השאלות של האוסטאופת חייבות להיות מרוכזות כדי להוציא את המידע החשובה מהמטופל. האוסטאופת מעוניין במיוחד בגורם של הבעיה, מה מחמיר את הכאב (הליכה ישיבה וכו) ומה מוריד את הכאב. האוסטאופת בודק את המטופל בדיקת פעילה ופסיבית ועם זאת האוסטאופת יכול למנוע את המטופל מתרופות, זריקת קורטיזון, ואפילו ניתוח.

אני רוצה להדגיש לאוסטאופת החדש שבשני המקרים של מטופלים עם אבחנת סינדרום פיריפורמיס היו צילומים שציינו פריצת דיסק. ברור הוא שהדמיה היא חיונית בעולם הרפאית אבל יש בה את הסיכון שהיא משומשת כתחליף לבדיקת מילולית. מאוד חשוב לאוסטאופת לא להסתמך באבחנה של מישהו אחר.

אבחנה העיקרית היא בין סיאטיקה לבין סינדרום פיריפורמיס. לשניהם יש כאב שמקרין לתוך החלק האחורי של הרגל. במקרים של סיאטיקה היא כתוצאת פריצת דיסק לאומת סינדרום פיריפורמיס שהוא כתוצאת התקבצות השריר פיריפורמיס שמקיף את עצב הסיאטיק בדרכו לרגל.

הגישה האוסטאופתית שלי היא להתייחס לבעיית סינדרום פיריפורמיס מזווית גלובאלית. לפי שיטת אוסטאופתיה הקלאסית והשקפת ג'ון מרטאין ליטלג'ון התלמיד של אנדרו טילור סטיל והמייסדת אוסטאופתיה באנגליה, הוא יצר את הטיפול האוסטאופתי הכללי. הטיפול האוסטאופתי הכללי מדגיש את העניין להתייחס לכל הגוף והטיפול מתחיל בכפות הרגליים ומסיים בטיפול בגולגולת. במקרא של סינדרום פיריפורמיס האוסטאופת בודק כל פרק ופרק בגוף ומדגיש את פרקי עצי-כסלי דו-צידי. עם זאת האוסטאופת מעזן את הקשר בין עצי-כסלי, גב המותני, פרקי הירך ושרירים מסביבו. מאוד חשוב הוא להדגיש את תפקידם של גב-החזי, הצלעות, צומת חזי-מותן וצוואר לתפקוד האגן ופיריפורמיס. כל הפרקים האלו יכולים לתפקד כמנוף שפעיל כוח חזק לתוך האגן וכתוצאה שריר הפיריפורמיס מתבקש לייצב את פרקי הירך ופרקי עצי-כסלי. כששריר הפיריפורמיס מתבקש לייצב את הפרקים האלו באופן קרוני, לאט לאט הוא נשאר מקובץ ולוחץ על עצב הסיאטיק ומתחיל הכאב ברגל.

"כתף קפואה"

2008-05-28T10:02:00.000-07:00

כתף-קפואה היא בעיה נוקשה שיכול לגרום לאוסטאופת להתייאש. אבל הפתרון הוא להבין בעומק את האנטומיה של הכתף, להיות מדקדק בבדיקת הכתף ולהתאים את ציפיות המטופל והאוסטאופת.
במקרים של תנועה מוגבלת בכתף הרבה פעמים האבחון כתף-קפואה רשום והוא דרך למנועה אבחנה מדויקת. יש הרבה מידע באינטרנט איך לאבחן כתף קפואה אבל הטווחים המוגבלים הם סיבוב פנימי,(המטופל נוגע בגבו), הצדדה

ופלקסציה של הכתף. הוא לאו דווקא ביחד עם כאבים או אפילו טראומה כגורם.

כתף-קפואה היא בעיה כשהשטחים של הקופסיות של הכתף נדבקות אחד לשני. אבל לאוסטאופתת הוא יותר חשוב לבנות תמונה רחבה בקשר לכתף שכולל את איכות השרירים והפרקים שקשורים לכתף אומנם לזכור את

האבחנה הרפואי במחשבה.

האוסטאופת מתחיל בצפיית המטופל ותנוחת כתף הבעייתית ביחס לכתף השנייה. האוסטאופת בודק אם הכתף הוא אחורית או קדמית, עלתה או ירדה ביחס לכתף הבריאה. אוסטאופתים מדגישים את המושג שהגוף מתפקד כיחידה ובגלל זה האוסטאופת בודק את כל הגוף – העמוד השדרה, האגן הרגלים עד כפות הרגליים אפילו. האוסטאופת לוקח בחשבון את הקשר בין הכתף לבין הצלעות לבין העמוד השדרה החזי שיושבת על העמוד השדרה המותני. עם זאת לטיסימות דורסיי מתחבר לשכמה מהאגן וזה מדגיש כמה חשוב הוא לטפל מעבר לאזור של הכתף כדי לטפל בכתף-קפואה באופן מקיף.

הגישה האוסטאופתית לטיפול בכתף-קפואה שלי היא משלושה זוויות. ראשון, אני מתייחס לשרירי הכתף ומעזן את קצב-השכמה-חזי (סקפיולר-טוראסיק-ריטם) אם דגש על טריס-מיינור. שנית, אני עובד על מקומות הקשורים אמנם יותר דיסטלים – עמוד השדרה חזי ומותני, הצוואר והאגן. בסוף, כשאני מרגיש שהגוף מוכן אני עובד ישירות על הקפסול באמצאות מסאל-אנארגי שהוא מאוד אפקטיבי על תנאי שהמצב הוא לא חריף מדי

המטופל שוכב על הצד והאוסטאופת עומד בראש המיטה, האוסטאופת מחזיק את יד המטופל ומעביר אותה בכיוון פלאקסיה באופן פאסיבי עד סוף טווחו של כתף. האוסטאופת מדגיש למטופל לשחרר את הכתף לגמרי כדי שהכתף תיפול למטה בכיוון תיווך וכתוצאה יש עליה במתח בקופסיתי . בסוף תווך הכתף האוסטאופת מבקש מהמטופל לנסות להחזיר את הכתף בכיוון אקסטנציה. האוסטאופת מתנגד לתנועה לחמש שניות בערך ומבקש למטופל לשחרר את הכתף בהדרגה. האוסטאופת מותח בעדינות את הכתף בכיוון פלקסציה עוד שניים או שלוש פעמים והוא יכול לחזור על אותו התרגיל בכיוונים אחרים שהאוסטאופת מעריך שהם מתאימים – זאות אומרת הכיוונים שהכתף מוגבלת.

רוב הבעיות שקוראות לכתף גורמות לשרירים של הכתף להתקבץ באופן הגנתי. זאת אומרת, ראש עצם הזרוע נמשך למעלה מתחת לשיא הכתף. אומנם זה מגן על הכתף אבל עם זאת תהיה ירידה בזרימת הדם לכתף. עוד תופעה ידועה כתוצאה מהתקבצות שרירי הרוטטור כף, במיוחד סופרא ספינטוס, היא התנקשות בין ראש עצם הזרועה ושיא הכתף שיכול לגרום לעוד הפרעות לרקמות הרכות באזור הכתף לדוגמה הבורסה. ובכן, תפקיד האוסטאופת הוא לעודד את ראש הכתף להתנתק מהגומץ דרך משיכת עצם הזרועה ועיסוי בכל השרירים של הרוטטור כף. חוסר תנועה באזור הכתף, עצם הבריח, עצם השכם, שרירי חזי (שרירי פקטורלס) אמורה להגביל ניקוז הלימפתי מהכתף כתוצאה מדחיסה על צינור החזי (טוראסיק דקט) בין עצם הבריח לבין הצלע הראשונה והאוסטאופת הנבון ייתן תשומת לב המתאימה לאזורים האלו.

כבר בהתחלה האוסטאופת מעודד להתאים את ציפיות המטופל עם האוסטאופת. כתף קפואה היא בעיה עקשנית ובכן סבלנות היא חשובה. יכול להיות שלא יהיה שום שיפור גלוי לעין בשבועות הראשונים אבל חשוב לא להתייאש כי אלו השבועות לאוסטאופת להכין את הכתף, להבריא את השרירים ולהזרים דם למקום – השיפור יבא בקצבו. האוסטאופת יכול להשתמש במדידה-זוויות למדוד את השיפור ולהראות למטופל את השיפור בטווח כי הוא מאוד קל לשכוח כמה מוגבלת הייתה הכתף כשבן-אדם חוזר לשגרתו.

צרבת – רפלוקס

2008-05-23T07:27:00.000-07:00

צרבת היא תופעה שכיחה הנובעת מהעלאת מזון חומצי מהקיבה לוושט. כל אחד סובל מצרבת לפעמים אבל במקרה שהתופעה הופכת להיות כרונית, רירית הוושט נעשית מודלקת וכואבת. המזון אמור לעבור דרך צינור הוושט שחודר את הסרעפת וניכנס לקיבה. הלחץ בקיבה גדול מכפי שהוושט יכול לשאת, והמזון שצריך היה לעלות נתקע מפאת הלחץ הרב במקום המפגש בין הוושט לבין הקיבה. מקום המפגש מורכב משריר סוגר וושטי וקיבוץ גידי הסרעפת שמתפקד

כשריר סוגר גם כן.

הטיפול האוסטאופתי בצרבת חייב לכלול טיפול בסרעפת בגלל הקשר הקרוב בינו לבין הוושט. יש טכניקות אוסטאופתיות מסוימות שמתייחסות לסרעפת באופן לוקלי שהם מותחות את הסרעפת, למשל אוחזים את השריר מתחת לצלעות ומרחיבים אותו. אבל טיפול לוקלי לסרעפת ללא התייחסות לשאר הגוף, זאת אומרת, קשתות עמוד

השדרה והרקמות הרקות, לא יביא התוצאות המבוקשות

האוסטאופת חייב לצפות גלובלי בגוף, עם דגש על צומת החזה-מותני וגם על שתי חוליות העליונות(ל1,ל2,ל3) אפוא שגידי הסרעפת מתחברים לעמוד השדרה. חוסר תנועה באחד מהמקומות האלו תשתקף בסרעפת ולהפך. מכיוון שגוף הסרעפת יכול לתפקד עצמאי מגידי הסרעפת, יכול להיות שחוסר תפקוד בסרעפת לא נרגש בגופו של השריר אלא רק בגידי הסרעפת אז האוסטאופת חייב להתייחס יותר לעמוד השדרה וגידי הסרעפת אפוא שוושט דוקר את השריר במקרים של צרבת.

הצלעות 11 ו12 משומשים כציר על ידי הסרעפת ואז, איכות התנועה שלהם יספק מידע על תפקוד הסרעפת. האוסטאופת חייב למשש לחץ עדין לצלעות כדי לבדוק אם הם מוגבלים או לא ואם כן, באיזה כיוון. המטופל שוכב פרקדני, והאוסטאופת מרגיש אם הצלעות 11ו12 מורמות מהמיטה

זיו העצם החזה הוא החיבור הקדמי של הסרעפת ובכן, כל מה שמשפיעה על תנוחת ותנועת עצם החזה ישתקף על תפקוד הסרעפת. שרירים-בוטני חלשים או צנחת גורמים ללחץ קדמי על הצלעות ועל עצם החזה ומונים אותם מלעלות ולרדת וכמובן מפריעים את קשר הצלעות-סרעפת.

הגישה האוסטאופתית לצרבת לא יכולה להיות מושלמת ללא התייחסות לעמוד שדרה צווארי. עצב הואגוס שיש משפיעה על הפרשת חומצה ועל קצב הקיבה, יושב מתחת לגולגולת. עצב הסרעפת (חוליות עמוד השדרה 3,4,5) שנותן תפקוד מוטרי ומחזיר תחושה גם אחד מהאזורים שהאוסטאופת חייב לבדוק.

לסכם, בקשר לצרבת, האוסטאופת צריך להבין בעומק את קשר בין הווסט לבין הסרעפת, איך הסרעפת מתפקדת ביחס לצלעות וקשתות עמוד השדרה ולהבין את מערכת עצבים אוטונומית. ואז האוסטאופת חייב להשתמש בחוש הנגיעה שלו כדי לעשות את השינויים המתאימים.

דלקת האוזן התיכונה - ''אוזן-דביק'' - הגישה האוסטאופטית

2008-05-15T01:11:00.000-07:00

דלקת האוזן התיכונה היא בעיה שמדאיגה הורים רבים בשל איבוד שמיעה זמני אצל ילדים הסובלים מתופעה זו. הדלקת מאופיינת בהצטברות נוזלים באוזן התיכונה שלא מתנקזים.
המצב מתחיל בזיהום חוזר בגרון, שגורם לחסימה במקום המפגש בין האוזן התיכונה לבין הלוע העליון. כדי לתפקד ביעילות, האוזן התיכונה חייבת להיות מאווררת. חסימות באוזן מורידות את האיוורר וגורמות לשיתוק בריסי האוזן שאמורים לנקז את האוזן. הנוזלים הופכים יותר ויותר עבים ודביקים ובכך השם – ''אוזן-דביקה''.

האוסטאופת מתחיל בהסתכלות בתינוק – הוא מתרכז בפנים, הקשר בין הפה לבין האוזן והאף. האם יש חוסר סימטריה ביניהם? האם הם נראים צפופים מדי? האם יש משהו ברקע הרפואי במשך הלידה שמעיד על טראומה לפניו של התינוק? האוסטיאופת ממשש בעדינות את החזה, הצלעות העליונות ועצם הבריח והצוואר כדי לבנות לעצמו תמונה מלאה של הרקמות הרקות של התינוק ובריאותו. בכל פעם שהאוסטאופט מתעסק בניקוז איבר הוא חייב להתחיל בניקוז הדיסטלי כדי לפתוח מקום אליו יכולים הנוזלים להתנקז. אין טעם לנקז את האוזן התיכונה אם החזה והצוואר עדיין גדושים.
כשהאוסטאופת מסיים להתייחס להגבלות בפרקי הירח, בעמוד השדרה ובחזה, האוסטאופתיה מתייחס בעדינות להגבלות בגולגולת במיוחד בפרק העורף-אטלס, הפרק שסופג את רוב הלחץ במשך הלידה. האוסטופת מדגיש את תיפקודו של עצם הרקתי שם יושבת האוזן התיכונה. האוסטאופתיה בודק את הקשר בין העצם הרקתי לבין העורף. בזהירות האוסטאופת שם יד אחת על פדחתו (עצם המצח) של התינוק, ויד אחת על נקודת המסטואיד עורף והוא מתחיל לבצע פעילות שאיבה בין העצמות. ובנוסף האוסטאופת מתחיל לבצע פעילות קפיצה עדינה, כמובן, בעצם הידית שמתחתו שוכבת בלוטת התימוס כדי להמריץ את המערכת החיסונית של התינוק.
אין מקרה הולם יותר לביטוי של אנדרו טיילור סטיל –"בחן את הבעיה, טפל בה,והנח לה" מטיפול אוסטיאופתי בילדים

כאב בעצם העוקץ - קוקסידיניא

2008-05-06T14:18:00.000-07:00

מדי פעם אוסטאופתים מתבקשים לטפל בכאב שנקרא ''קוקסידיניא''. בין העצם הצולבת לבין עצם העוקץ קיים פרק שרירי הסופג מתח. בדרך כלל בעיה זו צצה אחרי לידה קשה במקרים של דחיפת הפנים של הילד על העצם הצולבת של האימא. כאב זה יכול גם לקרות לאחר נפילה קשה על הישבן.
במשך תשעת חודשי ההריון גוף האישה עובר שינויים גדולים בזמן קצר: עלייה פתאומית במשקל כתוצאה מהעובר, מי השפיר וגדילת השדיים, ויתרה מזאת שינויים בהורמונים שמכינים את גוף האישה ללידה שקרבה ובאה. בל נשכח את השינויים הרגשיים כמו דיכאון או חרדה שעלולים ללוות את ההיריון ומשפיעים על הרקמות הרקות.
עמידת הגוף של האישה אמורה להשתנות לפי העלייה במשקל ובמיוחד יש מגוון רחב של שינויים בעמוד השדרה. למשל, בגב התחתון מתקיימת התיישרות ראשונית ואחר כך עליה בלורדוזיס של עמוד השדרה המותני. כשהעובר גדל, הרחם מתנפח והצלעות מתרחבות.
האגן גם צריך לשנות את תנוחתו כדי לפצות על השינויים בעמוד השדרה. במשך תשעת החודשים האגן מסתובב קדימה ואחורה לפי השינויים בעמוד השדרה, השינוי במרכז הכובד וגודל הילד. כתוצאה, העצי- כסלי וכמובן הרצועות שמסבבו נמצאות במתח רב יותר מהרגיל כאשר הן מנסות לספוג את המשקל העודף. עם זאת בגלל הקשר החזק בין פרקי הירך לבין האגן דרך רצועות הפרק הירח ושריר הירח הארבע-ראשי, חייב להיות שינוי גם בפרק הירך.
כל הרצועות שמתקשרות לעצם הצולבת ולעצם העוקץ שרויות במתח עצום, ובמיוחד רצועות העצי-כסלי, העצי-השת-צולב, ורצועות עצם העוקץ.
במשך הלידה, ראשו של התינוק יוצא מהאגן, ובדרך, עובר דרך עצמות הצולב והעוקץ. התכווצות הרחם דוחפת את ראש התינוק נגד העצמות האלו במתח חזק ומותח אותם בכוח. ובכך, מובן הוא שהרקמות הרקות האלו יכולות להיפגע.
יש מקרים שכמה שבועות אחרי הלידה, כשהאישה חוזרת לשגרה, היא מתחילה להרגיש כאב בישבן. תפקיד האוסטאופת הוא להבין אילו שינויים קרו בגופה של האם ולהתאים את הטיפול. אבל כל אוסטאופת מבין שטיפול באגן בלבד ייצר תוצאות זמניות. אם כן, האוסטאופת מתייחס לכל הגוף, מכפות הרגליים עד לגלגלת. בנוסף לטיפול הכללי האוסטאופתי, האוסטאופט מחפש את מקומות נוקשים באגן. האוסטאופת, בשימוש חוש המישוש שלו מנסה לשחרר ולאזן את שרירי העכוז ופיריפורמיס ואת רצועות האגן בכוונה להביא לאינטגרציה את תפקוד פרקי עצמות השת, עצם החיק, רצועות ושרירי האגן, פרקי הירך ופרקי עמוד השדרה כדי לאזן את פרק העוקץ.